<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ב'</h1>
<h2>דף קכט.</h2>
תניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל. וגרסינן בפרק מציאת האשה [ע' ע"א], אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל [צרכם]. והא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת, הני מילי במילי אחרניתא, אבל הא מינח ניחא ליה, והאי דאמר הכי, לזרוזינהו הוא דעבד.
<h2>דף קלא:</h2>
וסמוך לזה, הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו, בין שהיה בריא בין שהיה (ש"כ) [ש"מ] אפילו היה בן קטן המוטל בעריסה לא עשהו אלא אפטרופוס. והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו. אומדן דעתא הוא שלא נתכוין אלא להיות אחיו נשמעין לו. ואם שייר קרקע כל שהו בין קרקע בין מטלטלין זכה הבן במתנה. ואיתיה פרק יש נוחלין. אמר רב יהודה הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא אבל בנו קטן מאי, אמר רב הילאי משמיה דשמואל אפילו קטן המוטל בעריסה. וכתב רי"ף ז"ל, מפרשי רבנן, דוקא הכותב אבל אמר יירשני פלוני בני שפיר דמי וירית ליה, דקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה דתנן [ק"ל ע"א] האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. ורבי יוחנן בן ברוקה אמר [אם אמר] על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ותניא א"ר (שמעון) [ישמעאל] לא נחלקו אבא ורבנן על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום, על מה נחלקו, על בן בין הבנים שאבא אומר יירש וחכמים אומרים לא יירש. אמר רב יהודה הלכה כר' יוחנן ב"ב. והילכך בן בין הבנים בכתיבה, לא עשאו אלא אפטרופס, ובאמירה קנה. ושאר יורשין בכתיבה קנו. וכתב רי"ף ז"ל דהוי הלכתא בלא טעמא. ואית דיהבי טעמא קצת, דבכותב דאית ליה קלא מוכחא מילתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולישתמען מיליה. וכ"כ הר"ם ז"ל החילוק בין אמירה לכתיבה פ"ו דמתנה. ור"י בן מיגש חלק דמתניתין כשבירר דבריו, ודרב יהודה שאמר לא עשאו אלא אפטרופא כשלא בירר. וכתב הראב"ד ז"ל, דבין כותב נכסיו לבנו בין לאשתו, אם קנו מידו מתנה גמורה היא, שאין קנין לאפטרופסות. (ור"ם) [ורבינו יונה] ז"ל כתב דאפילו קנו מידו (ו) עשאם אפוטרופא. והרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל כתב דלא אמרינן עשאה אפטרופא לאשתו וכן לבנו אלא כשיש בנים קטנים הצריכים לאפטרופא. ומה שאמרו, אפילו בנו המוטל בעריסה, בקטן בין הקטנים. ורי"ף ז"ל בתשובה [כתב] שאם היה דרך צואה, שהיה מצוה שיתנו לאשתו כל נכסיו, החזיקה. ולא נראה לבעל העיטור. ואמרינן פשיטא בנו ואחר, כלומר כתב נכסיו לבנו ולאחר. ואמרינן פשיטא לאחר במתנה ולבנו אפטרופוס. ונמצא האחר קנה חצי הנכסים והבן אפטרופוס על החצי. אשתו (ואמר לאחר) [ואחר], לאחר במתנה ואשתו אפטרופא. אשתו ובנו, בנו משום אפטרופוס ואשתו משום מתנה. אשתו ארוסה ואשתו גרושה, דברי הכל קנו [שתיהן]. ואיבעיא להו אשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל מהו. ופסק רבינא בכולהו לא קנו אלא אשתו ארוסה ואשתו גרושה. והילכתא כרבינא. הילכך הכותב כל נכסיו לאשתו ארוסה או לאשתו גרושה מתנתו קיימת. ואיבעיא להו בבריא הכותב נכסיו לבן בין הבנים או לאשתו, וכתב רי"ף ז"ל דלא איפשיט ולקולא עבדינן ולא עשאה אלא אפטרופא. וכ"כ ר"ם ז"ל כמו שכתבתי למעלה, שכתב זה לשונו, בין בריא בין ש"מ.
<h2>דף קלב.</h2>
ואמרינן התם, דהאשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה אבדה כתובתה ותקרע. לפיכך אם יצא עליה שטר חוב והלכו כל הנכסים בחובו שקדם המתנה, תשאר היא בלא כלום, ולא תקח בכתובתה שקדמה החוב, שאומדן דעתא [הוא] שבהנאה שבאה לה בשמועה שכתב לה כל נכסיו אבדה זכות כל מה שיש לה בנכסים עכ"ל רמב"ם ז"ל (פ"ד) [פ"ו] דמתנה. והוא לשון הגמרא מאי טעמא אומדן דעתא הוא דניחא לה דליפוק לה קלא דבעלה כתבינהו לה לכולהו נכסיה אפילו חד יומא.
<h2>דף קלב:</h2>
תנן התם במסכת פאה פ"ג [מ"ז], הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו אבדה כתובתה. ואמרינן טעמא, הואיל ועשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. ודוקא בשותקת. ובעי רבא בבריא היאך. וסלקא בתיקו. הילכך בין ש"מ בין בריא הכותב לבנו, בין זכרים בין נקבות, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהו, [ושתקה, אבדה כתובתה, ואם שייר לה מטלטלין או ששייר לעצמו קרקע כל שהו] (כתובה) [כתובתה] קיימת. וכתב הר"ם ז"ל פ"ו, ותקנת גאונים היא שאפילו שייר מטלטלין כל שהן כתובה קיימת, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה, ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרוף. והתם בפרק יש נוחלין ההוא דאמר להו תילתא לברת ותילתא לברת ותילתא לאיתתא, שכיבא [חדא] מבנתיה. פירוש (בחייה) [בחייו]. ואם יקנה דתגבה כתובתה מחלק זאת שמתה, שלא אבדה זכותה לטרוף מהן. דאילו הדר קני הבעל נכסי מי לא שקלא, השתא נמי [שקלא].
<h2>דף קלג.</h2>
ההוא דהוה קא שכיב, אמרו ליה נכסיה למאן, דילמא לפלניא, אמר להו ואלא למאן אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה. סבר רב אדא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית מנכסיו [ואם לאו אין אלמנתו ניזונית מנכסיו א"ל רבא מיגרע גרעא השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו] במתנה דרבנן לא כל שכן. פי' דמתנת ש"מ היא מדרבנן כדגרסינן פרק מי שמת [קמ"ז ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן ש"מ מדרבנן בעלמא הוא שמא תטרף דעתו עליו. וטעמא דמילתא [דאי] אפשר [להיות] מדאורייתא דכיון דלא מקנה מהיום ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה (ו)כבר קדמה לה ירושה דאורייתא. אלא דרבנן אמרי שתקנה כדי שלא תטרף דעתו עליו אם היינו מצריכין אותו לקנין ולמעכשיו אם ימות. הילכך כיון שהיא ניזונית מן היורשים שירושתן דבר תורה, כל שכן שניזונית ממתנת שכיב מרע. ואע"ג דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין, התם במשועבדין, דמחיים היא. זהו דרך רי"ף ז"ל, והוא הנכון. וכן כתב הראב"ד ז"ל ולהוציא ממקצת רבואתא דסברי דאין אלמנתו גובה לא מירושה ולא ממתנת שכיב מרע. וכתב ר"י בן מיגש ז"ל דלפי מה שכתב רי"ף ז"ל דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן, הוא הדין למלוה על פה, דכיון שגובה מן היורשים קל וחומר שגובה ממתנת ש"מ. וכן כתב רבינו הרשב"א ז"ל דדינו יפה, דמאי שנא ממזון האשה.
<h2>דף קלה:</h2>
גרסינן בפרק יש נוחלין [קל"ה ע"ב], יתיב רבא באכסדרה דבי רב וקאמר משמא דר' יוחנן ש"מ שאמר כיתבו ותנו לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ורב יהודה אמר כותבין ונותנין. ואוקימנא בפרק מי שמת [קנ"ב ע"א] במיפה את כחו, והיכי דמי מיפה את כחו, דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה. ואי לא אמר הכי חיישינן שמא לא (אמר) [גמר] להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וזה הדין כתבו הר"ם פ"ח דמתנה, וכתב עליו הראב"ד ז"ל אני וחבירי אומרים, אפילו כתבו (מהיום) [מחיים] שלוחים הם. וכיון שהמשלח מת, מעשה השליחות בטל. שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע"כ. דעת הרב דהואיל ועשאן שלוחים השליחות לא נתקיים. ומי שהיה בריא שנטל(ו) קנין לחבירו ומת, בזה כותבין העדים הקנין, דמכי נטל הקנין גמר ושעביד נפשיה וההיא שעתא קנייה, ולא אמרינן בכי הא אין שטר לאחר מיתה, דלא אמרו [כן] אלא בש"מ שכל מתנותיו לאחר מיתה ואינו גומר להקנות אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. (ועל מתנת ש"מ מה שאמרו דמתנת ש"מ שכל מתנותיו).
<h2>דף קמג.</h2>
גרסינן בפרק מי שמת [קמ"ב ע"ב], ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי, אתא בריה קשישא א"ל וההוא גברא מאי תיהוי עליה א"ל זיל קני כחד מינייהו. ואמרינן הנהו ודאי לא קנו דהא ליתנהו, האי קנה או לא קנה. ומסקנא דרב נחמן אמר קני מחצה והלכתא כרב נחמן בדיני. ושם, ההוא דא"ל לדביתהו נכסי לך ולבניך, אמר רב יוסף קנתה איתתא פלגא ובניה פלגא, והילכתא כרב יוסף. וכתב הר"ם ז"ל פרק י"א על סמך זה, שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ולפלוני ולבני פלוני, נוטל הבן מחצה ושנים הראשונים מחצה. והרמב"ן ז"ל כתב שאינו נוטל הבן אלא כאחד מן הנפרטים. שאם לא תאמר כן, פעמים הכלל שוה יותר מן הפרט. כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי ולבני יהודה, ואין ליהודה אלא שני בנים. ואם תאמר שהכלל מחצה והפרטים מחצה, נמצאו שני בני יהודה נוטלין כראובן ושמעון ולוי. ונמצאו, אלו שפרטן מפסידין, ואלו שמיעט בהן וכללן מרויחין. אלא דיו לכלל שיטול כנגד אחד מן הפרטים.
<h2>דף קמג:</h2>
ושם, ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה א"ר אמי הראויין לבנים לבנים, והראויין לבנות לבנות. ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא, אבל אי אית ליה כלתא, לכלתיה שדר. ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה. ירושלמי בפרק שני דייני גזילות [ה"א], מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני, בנותיו בכלל. ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני, אין הבנות בכלל. ההוא דא"ל נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא, מי קרו אינשי לברא בני או לא. אמר אביי ת"ש [בראשית מ"ו] ובני דן חושים. רבא אמר [במדבר כ"ו] ובני פלוא אליאב. רב יוסף אמר [דה"א ב'] ובני איתן עזריה. וא"ת א"כ למה לי' למימר, לישתוק וההוא ברא ירית ליה. ויש לומר דילמא כתב דייתיקי מעיקרא לאחר, והשתא הדר ביה, ולבטולי לקמייתא הוא דאמר. ואפילו בבריא שכתב כן אפשר שכתב נכסיו לאחר [בתנאי] אם לא יחזור בו. ההוא דאמר נכסי לבני, הוו ליה ברא (וברתא) [ובר ברא] מי קרו אינשי לבר ברא בני. ותניא כמר בר רב אשי דאמר לא קרו לבני ברא בני. והילכך בכל אלו אין נותנין אלא לבן בלבד.
<h2>דף קמו:</h2>
תנן התם פרק מי שמת, ש"מ שכתב נכסיו לאחרים, שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת. ואמרינן מ"ט דאזלינן בתר אומדנא, דאי הוה ידע דחיי לא כתיב לכולהו נכסיה, אבל אי שייר קרקע כל שהו אמרינן למסמך עלייהו שייריה, הילכך מתנתו קיימת. וכבר פירשנוה למעלה משפטי משנה זו או בקנין או במיפה את כחו. ותניא, הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו, וכתב כל נכסיו לאחרים, ואח"כ בא בנו, מתנתו מתנה, ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן. ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא. ומיהו אם שייר מנכסיו כל שהו בין קרקע בין מטלטלי מתנתו קיימת. כן כתבו הר"ם ז"ל פ"ו דמתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
וכתב מורי הרשב"א ז"ל, דהא דאמרינן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין, דוקא מה שאמר (ה)הוא ככתוב ומסור אמרו. אבל להוסיף על דבריו לא אמרו. דאי לא, אף אנו נתקן הלשון ונדון [המחשבה]. וכהא דאמרינן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פירות דקל זה, לא אמר כלום. ובהא נמי כיון דאמר ידור הרי גלה בדדעתו שרצה שידור בביתו, ונתקן הלשון ונאמר דבית לדירה קאמר. אלא [ודאי] לא אמרינן [הכי]. וזה נראה ברור.
<h2>דף קנא:</h2>
אמרינן בפרק מי שמת, דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו, ומסוכן שהוא מצווה מחמת מיתה יתבאר דינו במקומו בע"ה. ותדע כי חכמים עשו תקנה זו לש"מ שיהיו דבריו קיימין, והכירו כי דעת החולה במתנותיו אינן אלא לאחר מיתתו. ועל כן קיימו דבריו לאחר מיתתו כאילו (נקיים) [נתקיימו] קיום גמור. ועל כן אמרו כי פעמים כשכותב דברים אשר לבריאים יהיה קיום גדול. כי אדרבה אינן כן לחולה, ואינן קיום, כי גלה דעתו שהוא רוצה שיהיו אלו הקנינים כבריאים ולאחר מיתה ולא סמך על תקנת חז"ל. על כן אינן לא כבריא ולא כשכיב מרע, כמו שאכתוב בע"ה. ועל כן יש חילוק בשכיב מרע הכותב כל נכסיו, שגילוי דעת הוא שאינו כותב כל נכסיו וישאר עני. (וכמצווה) [ובמצוה] מחמת מיתה שהוא מסוכן, אפילו כותב במקצת נכסיו, הדבר ידוע כי מחמת מיתה הוא עושה. ויתבארו אלו הדינים כל אחד ואחד בע"ה.
והא דאמרינן מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין, כתב רבינו הרשב"א ז"ל או שאר קנינים של בריא, שאילו יש בהן מטלטלין אינן נקנין בשטר אלא (ל)או בחליפין או במשיכה או בהגבהה ע"כ. ונראה דלא תיקשי לך ההיא דמלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם דאמרינן והא לא משך, ואהדר דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו, והתם מתנה במקצת הוה, דיש לומר דשאני גבי שטרי דקנייתם כתיבה ומסירה, ומשום הכי אהדר ליה דברי ש"מ ככתובין וכמסורין, אבל לשאר קניות לא אמרו. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח דמתנה גבי מתנת ש"מ במקצת דבעיא קנין, בד"א כשנתן סתם, שהרי אנו אומדין דעתו ואומרים הואיל ושייר לא נתכוין אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא, אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת ש"מ, שאינו קונה אלא לאחר מיתה, אינו צריך קנין. ואם עמד חוזר, ואם לא עמד קנה זה המקצת. ואם היה בה קנין לא קנה אלא במיפה כחו כמו שאמרנו ע"כ. וצריך עיון כי נמצא טעות בספר.
<h2>דף קנב.</h2>
מתנת ש"מ שכתוב בה קנין [בין שהיתה] במקצת, בין שהיתה בכל נכסיו, חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, והואיל ומתנה זו לא הקנה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה, והרי המתנה בטלה. ואם קנו ממנו כדי ליפות כח המקבל, כגון שכתוב [בה] וקנינו ממנו מוסיף על מתנה זו, המתנה קיימת. ולעולם גבי בריא כותבין אע"פ שנזדמן לו מיתה קודם הכתיבה. כן נראה. וכתב רבינו ז"ל בפרק האשה שנתארמלה, כתוב במקצת תשובות הגאונים ז"ל, לא שנא (ש"מ) [שכיב] לוה ולא שנא (ש"מ) [שכיב] מלוה, כל דסמיך בקנין כותבין ע"כ. ושכיב מרע שפירש ואמר כי מעכשיו הוא נותן הכל, והקנה מחיים, אין זה כמתנת ש"מ אלא כמתנת בריאים, שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו, כמו שכתב הר"ם ז"ל בפ"ח. כי אין לומר בכי האי לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, שהרי גילה דעתו. הא דאמרינן גבי שכיב מרע אין שטר לאחר מיתה, כתב רבינו הרשב"א ז"ל דהוא הדין והוא הטעם לכל שאר קניות של בריא שאם עשאן ש"מ דלא הקנם אלא לאחר מיתה ואינן לאחר מיתה. והטעם לפי שאין מתנת ש"מ אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה אינו יכול ליתן, אלא דרבנן תקינו כדי שלא תיטרף דעתו עליו. וכל שהקנה בדרכי קניות של בריא הרי גילה [דעתו] שהוא מקפיד שלא יקנה אלא בכי הא ואינו רוצה בתקנת חכמים, ואינן לאחר מיתה. והילכך אע"ג דקנו מידו וכתוב בשטר המתנה זמן, אין אומרין זמנו של שטר מוכיח [עליו] והרי זה ככותב מהיום ולאחר מיתה. דלא אמרו אלא במתנת [בריא, אבל במתנת] ש"מ בכל אי נמי במקצת ובמצוה מחמת מיתה הדבר ידוע שלא נתכוין זה ליתן כלום אלא אם ימות, אבל אם עמד לא נתכוין ליתן. ואדרבה לא (נתכוין) [כתב] בו זמן אלא משום דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדי לדעת אם יחזור [בו] שזו ראשונה והאחרת מבטלת אותה. והא דקאמר שמואל גבי קנין דשכיב מרע שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, כתב ה"ר יונה ז"ל דלרבותא נקטיה, כלומר לא מיבעיא קנין לבדו בלא שטר (דהא כל שלא גמר להקנות אלא לאחר מיתה), דאינו כלום, דהא כל קנין שאינו מעכשיו אינו כלום כדאיתא בנדרים פרק השותפין [מ"ח ע"ב] וכן דעת רבינו תם ז"ל, אלא אפילו קנו מידו בשטר וכתבו לו השטר, ואילו בבריא כה"ג קני כל שהשטר קיים, וכדקיימא לן [ס' ע"ב] במקדש את האשה בשטר לאחר שלשים יום שאם לא נשרף ולא נקרע תוך שלשים יום הרי היא מקודשת, אפילו הכי [כאן] אינו קונה, דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.
ופסקינן בפרק מי שמת, והילכתא מתנת ש"מ בכל נכסיו, (ו)אע"פ שקנו מידו, עמד חוזר. בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, [קנ"א ע"ב] ומתנת ש"מ במקצת בעיא קנין. ואע"ג דמית. ואם עמד אינו חוזר כיון שיש בו קנין. ומצוה מחמת מיתה שראה עצמו מסוכן לא בעיא קנין בין במקצת בין בכולה. והוא [הדין ד]אם עמד חוזר, ואע"ג דקנו מיניה. [קנ"ב ע"א] והא דאמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו חוזר, היכא דעמד, דמשמע הא לא עמד קני, הא אוקימנא לה במיפה את כחו דכתיב וקנינא מיניה מוסיף על מתנה זו, ואי לא לא קני כדאמרינן דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ומינה דאם גמר אפילו מיפה את כחו אינו כלום.
גרסינן בפרק יש נוחלין [קל"ה ע"ב], יתיב רבא באכסדרה דבי רב וקאמר משמא דר' יוחנן ש"מ שאמר כיתבו ותנו לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ורב יהודה אמר כותבין ונותנין. ואוקימנא בפרק מי שמת [קנ"ב ע"א] במיפה את כחו, והיכי דמי מיפה את כחו, דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה. ואי לא אמר הכי חיישינן שמא לא (אמר) [גמר] להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וזה הדין כתבו הר"ם פ"ח דמתנה, וכתב עליו הראב"ד ז"ל אני וחבירי אומרים, אפילו כתבו (מהיום) [מחיים] שלוחים הם. וכיון שהמשלח מת, מעשה השליחות בטל. שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע"כ. דעת הרב דהואיל ועשאן שלוחים השליחות לא נתקיים. ומי שהיה בריא שנטל(ו) קנין לחבירו ומת, בזה כותבין העדים הקנין, דמכי נטל הקנין גמר ושעביד נפשיה וההיא שעתא קנייה, ולא אמרינן בכי הא אין שטר לאחר מיתה, דלא אמרו [כן] אלא בש"מ שכל מתנותיו לאחר מיתה ואינו גומר להקנות אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. (ועל מתנת ש"מ מה שאמרו דמתנת ש"מ שכל מתנותיו).
<h2>דף קנב:</h2>
ואמרינן התם, כתב לזה וחזר וכתב לזה, האחרון קנה, דדייתיקי מבטלת דייתיקי. שעד שימות יכול לחזור בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר. ושמואל ס"ל דאפילו כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה, השני קנה. והלכתא כשמואל ששכיב מרע שזיכה, עדיין מתנת שכיב מרע היא. ופירוש זיכה פירש רבינו שמואל, שמסר לו שטר המתנה. והגאונים פירשו כד א"ל לך חזק וקני בנכסאי. ואמרינן התם, דש"מ שכתב וזיכה וקנו מידו, דאין לאחר קנין וזיכוי כלום, ולא מצי למהדר ביה, בין לעצמו בין לאחרים בין שנתן הכל בין שנתן במקצת. וכ"כ הר"ם ז"ל פ"ט וכן [כתב] רבו ז"ל. וכתב רבו ר"י בן מיגש ז"ל, אבל מצוה מחמת מיתה חוזר לעולם אפילו לאחר קנין וזיכוי.
<h2>דף קנג.</h2>
וכתב ר"ם ז"ל פ"ח דמתנה, הסומא או הפסח או הגידם או החושש בראשו או בעינו או ברגלו או בידו הרי הוא כבריא לכל דבריו בממכרו ובמתנתו. אבל החולה שתשש כח כל גופו (ו)מחמת החולי עד שאינו יכול להלוך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה הוא הנקרא ש"מ, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא. כיצד ש"מ שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב זכו הכל כשימות, וא"צ קנין, כי דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו.
<h2>דף קנו:</h2>
וכתב ר"ם ז"ל פ"ח דמתנה, הסומא או הפסח או הגידם או החושש בראשו או בעינו או ברגלו או בידו הרי הוא כבריא לכל דבריו בממכרו ובמתנתו. אבל החולה שתשש כח כל גופו (ו)מחמת החולי עד שאינו יכול להלוך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה הוא הנקרא ש"מ, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא. כיצד ש"מ שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב זכו הכל כשימות, וא"צ קנין, כי דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו.
